לאימהות!

בעבר.. בהווה.. ובעתיד.. לאמא התשושה שמסתתרת כמה דקות לבכות בחדר האמבטיה.. בשביל האמא המתחבאת בחדר האמבטיה, כי היא זקוקה לכמה דקות של שלווה, כשהיא מחליקה דמעות מעיניה, לאמא שהיא עייפה כל כך עד שהיא מרגישה שהיא לא יכולה להמשיך, שהיא תיתן הכל עבור רגע קטן של שקט.

אמא שואלת:
​היי מאיה, הילד שלי בן 5 ואני מרגישה שמהרגע שהוא חוזר מהגן הוא פשוט מחורפן לגמרי. אני מחזירה אותו מהגן בסביבות 17, אחרי יום עבודה ולצערי רק מחכה לרגע שילך לישון. אין שום דבר שעובר אצלינו בלי ויכוח והכל מתנהל בצעקות, אנחנו כבר ממש חסרי אונים.

דיי!!!! אני לא מצליחה!!!!

שמעתי את ענבל צועקת בעצבים מהחדר השני בזמן שסידרתי בגדים בארון.

בדרך אליה הספקתי לשמוע חלקים עפים וכשהגעתי ראיתי את כל הצעוצועים הקטנים ששיחקה בהם קודם מפוזרים בסלון.

היא נראתה לי כועסת מאוד. מה קרה? שאלתי אותה. והיא ענתה לי דיייי! תעזבי אותי!!!! בעצבים.

עשי קירבה בליבי

אמא

שלא אצטרך אחר כך

חיים שלמים

לחפש אותה בלב של אחרים,

לא מזמן נתתי למטופלת אהובה במיוחד מתנה. מתנה יקרה מאוד. היא נערה בת 16. על הגבול בין ילדה לאישה קטנה. מקסימה, חכמה, מצחיקה, וכל כך מבינה הכל שזה כואב. מבינה את כל מה שעבר עליה עד היום ואת כמה שזה לא הוגן. היא בטיפול בגלל (או בזכות) צו בית משפט, לקח חודשים לקלף ממנה קליפה אחרי קליפה, שכבה אחרי שכבה ואחרי זמן קצר נוצר בינינו קשר מרגש ומיוחד.

ילד בן 9, עם קשיים חברתיים והורים בתהליכים של פרידה. אנחנו משחקים מלחמה בקלפים. מדברים על החברים, הבית ספר ומה שביניהם. רגע אחד של שתיקה ואז הוא אומר לי 'את יודעת, אתמול בבית ספר המורה כתבה מכתב להורים שלי שהרבצתי לילד אחד'. אני שותקת לרגע, לאפשר לו לסיים לדבר אם ירצה, 'אבל זה לא באשמתי' הוא אמר.

אבא שואל:

היי מאיה, הבן שלי, בן 8. אני מרגיש שהוא נמנע לעיתים קרובות מאוד מלעשות דברים מסוימים ומלנסות דברים חדשים. כשאני שואל אותו למה הוא לא מנסה הוא עונה כל פעם בניסוח אחר את אותה התשובה- שהוא לא יודע/ מכיר מספיק טוב ושהוא לא יצליח.

וקול אמיתי לתפילה, ורגע מושלם, כדי לתת ולקחת, ולא לפחד מהפחד..." הלווין מאחורינו וחשבתי לדבר על החג שעבר מזוית קצת שונה. בהלווין ילדים חוגגים את קיום הפחד, נותנים לו מקום של כבוד ומתרגלים ביטוי רגשי גם של רגשות מהצד הפחות כייפי בקשת הרגשות.

'הוא מבקש ממני לכפתר לו את החולצה של הצופים כל פעם לפני שיוצאים' סיפרה לי אחת האמהות בהדרכת ההורים בשבוע שעבר. 'זה משגע אותי, לחץ, אני צריכה לצאת מהבית גם עם שני הקטנים רק כדי להקפיץ אותו לצד השני של העיר לצופים ואז אחרי שעתיים לחזור לקחת אותו. באמצע כל הטירוף של הארגון, אח שלו בוכה והוא מבקש שאסגור לו כמה כפתורים. מה הוא בן 3?' היא אמרה ובאמת הרגשתי שזה קשה לה. והבנתי אותה.