סיפורים מהקליניקה
(כל הסיפורים מהקליניקה באישור המשפחה וללא פרטים מזהים)





שעת השפיות השבועית



ילד בן 9, עם קשיים חברתיים והורים בתהליכים של פרידה.

אנחנו משחקים מלחמה בקלפים. מדברים על החברים, הבית ספר ומה שביניהם.

רגע אחד של שתיקה ואז הוא אומר לי 'את יודעת, אתמול בבית ספר המורה כתבה מכתב להורים שלי שהרבצתי לילד אחד'.


אני שותקת לרגע, לאפשר לו לסיים לדבר אם ירצה, 'אבל זה לא באשמתי' הוא אמר.

ואני האמנתי, זוכרת תמיד שילדים עושים פעולות בעד עצמם ולא נגד אחרים, שצריך לזכור ולחפש את הצורך שקיבל מענה גם מאחורי התנהגות לא רצויה.

אתה רוצה לשתף במה שקרה? שאלתי תוך כדי ששלפתי 8 אדום והוא לקח לי אותו עם מלכה שחורה.





'הילדים מציקים לי' הוא אמר, 'והילד הזה במיוחד, מארגן את כולם נגדי' מסתבר שהילד הזה אמר לו אתמול שכולם שונאים אותו ושבגלל שאפילו אבא שלו שונא אותו הוא עזב את הבית.


הלב שלי התמלא באמפתיה.

כמה זה מעליב! כמה זה מכאיב... וגם ככה הביטחון העצמי שלו נמוך והתערער בעקבות הפרידה של ההורים. הכל כל כך רגיש אצלו בתקופה האחרונה.

'וואו, אני ממש מצטערת לשמוע שהוא אמר את זה. זה נשמע כל כך מעליב ופוגע!'


הוא משך את הכתפיים ועשה פרצוף כאילו לא אכפת לו.

המשכנו לשחק במלחמה ולדבר על מה שקרה, על זה שבסוף הרביץ לו ומיד אחר כך התחרט והבין שעכשיו יכעסו עליו ויכתבו להורים מכתב.

אמרתי לו שלפעמים שאנחנו מאוד פגועים או כועסים קשה לשלוט במה שאנחנו עושים ואיך שאנחנו מגיבים.


אחר כך הצעתי שנחשוב על שיטות ופתרונות שיעזרו בפעמים הבאות.

את הפתרונות כתבנו על דף וקישטנו ביחד. תוך כדי הדבקת מדבקות על הדף הוא אמר 'את לא רוצה לכעוס עלי או להגיד לי שאני לא בסדר שהרבצתי לו?'


'אתה צריך שאני אגיד לך שזה לא בסדר להרביץ?

אני בטוחה שאתה יודע וששמעת את זה מספיק.'

הוא אמר שלא רק ששמע אלא גם נענש ואז הוסיף 'כיף שיש מבוגר אחד בעדי'.

כמה זה חשוב לילדים שלנו שיהיה מישהו 'בעדם'.


מישהו שתמיד זוכר שהם לא עושים דברים נגד אנשים אחרים, אלא בעד עצמם.

מישהו שזוכר שחיבור הוא לפני חינוך וזוכר שמי שפוגע הוא פגוע בעצמו.

אחד הדברים הכי חשובים לי בקליניקה הוא לתת לילדים מקום בטוח, שעת שפיות שבועית.

שעה שבה אפשר להגיד הכל ולדעת שיש להם מקום ולב שמקשיב ומבין, לב שלא שופט אותם.

גם כשהם לא בסדר. גם כשהם מרביצים. גם ובעיקר כשהם טועים.