הרגלים





תיזהרי, רק שלא יתרגל. רמז- הוא לא.



'הוא מבקש ממני לכפתר לו את החולצה של הצופים כל פעם לפני שיוצאים' סיפרה לי אחת האמהות בהדרכת ההורים בשבוע שעבר.

'זה משגע אותי, לחץ, אני צריכה לצאת מהבית גם עם שני הקטנים רק כדי להקפיץ אותו לצד השני של העיר לצופים ואז אחרי שעתיים לחזור לקחת אותו.

באמצע כל הטירוף של הארגון, אח שלו בוכה והוא מבקש שאסגור לו כמה כפתורים.


מה הוא בן 3?' היא אמרה ובאמת הרגשתי שזה קשה לה. והבנתי אותה. זה קשה!

צריך לארגן את כולם, תמיד איכשהו מישהו צריך לשתות או לשירותים...

ואיכשהו, אפילו שהתחלנו להתארגן בזמן, תמיד יש הרגשה שמאחרים.


'ואיך את מגיבה?' שאלתי אותה.

היא הודתה שלרוב מתעצבנת מעצם הבקשה ומסרבת.

היא גם מזכירה לו שהוא גדול ובוגר ומה הבעיה לסגור את הכפתורים?

הרי זו השנה השלישית שלך בצופים וכבר שנתיים אתה מכפתר לבד מצוין.

והוא מתעקש! 'תסגרי לי!' וגם היא מתעקשת.


אני רוצה לדבר רגע על תלות.





איכשהו השתרש אצלנו שתלות זה רע.

כולנו שומעות מסביב 'תיזהרי, אל תרימי אותו הרבה, שלא יתרגל' או 'אל תניקי אותה כל כך הרבה, שלא תהיה תלויה בך'

וכמובן 'אל תעשי עבור הילדים דברים שהם יודעים לעשות בעצמם'.


בתרבות שלנו תלות הפכה להיות מילה שלילית מאוד.


דבר ראשון שחשוב לזכור- אנחנו יונקים.

יונקים בטבע תלויים בהורים שלהם.

הקופים, האריות, הפילים, הכלבים וגם אנחנו.


תינוקות אדם תלויים במיוחד, הם נולדים בלי יכולת לדאוג לעצמם והם תלויים, זו עובדה.

הם לא יכולים להגן על עצמם, הם לא יכולים לדאוג לעצמם למזון, לשמירה על חום הגוף ועוד.


בנוסף, נסו לחשוב רגע, מה רע בתלות?

התלות היא דבר טבעי.

בתרבויות לא מערביות לא רואים בתלות הזאת משהו רע, להפך. התלות מבטיחה את הקיום בעולם, את הדאגה שלנו, את תשומת הלב המקסימלית שתגן על היקרים לנו מכל.

היא מבטיחה את הישרדות המין, ככה פשוט!


הילדים שלנו, גם אלו שכבר גדלו ויכולים לדאוג לצרכים הישרדותיים בעצמם, עדיין תלויים בנו. התלות משנה את פניה עם התקדמות החיים ובהתאם לגיל.

הם תלויים בנו לפרשנות מצבים חברתיים בגן השעשועים, הם תלויים בנו לויסות הרגשות והתגובות, הם תלויים בנו להתמודדויות שעוד מרגישים שגדולות עליהם.


'מה את חושבת עומד מאחורי הבקשה שלו שתסגרי לו את הכפתורים?' 'פינוק!' האבא ענה, 'הוא פשוט מפונק מאוד! הוא יודע לסגור כפתורים מצויין'.

סיפרתי להם שאתמול בערב ביקשתי מבעלי שיכין לי כוס קפה, כמו בכל ערב כמעט.

הוא הכין לי באהבה. 'אני כמובן יודעת להכין קפה. אבל גם אנחנו מתפנקים לפעמים, לא?'.


ומה יותר כיף מלהרגיש אהוב, מובן, מוכר ומוגן?

מה יותר משמח מלקבל קצת אהבה לפני שאני יוצא לפעולה בצופים?


הרי יש טרפת של ארגון לפני היציאה, התעסקות רבה באחים הקטנים וקשה יותר לילד לדייק את הצורך שלו לבקש רגע של קירבה מאשר לבקש עזרה בסגירת הכפתורים.

'קחי לך דקה' הצעתי לה 'תתפנקי לך על הצורך שלו בך.' הצעתי לה.


ולכולנו- אני בטוחה שעוד נתגעגע ללילות של הנקה, לרגעים של חיבור, של קפיצה על כדורי פיזיו, של חיבוקים ארוכים רגע לפני הכניסה לגן, של ניגוב דמעות, של ילד שנרדם עלינו.


יום אחד נניח את הילד שלנו על הריצפה בלי לדעת שזו הייתה הפעם האחרונה שהרמנו אותו.

יום אחד נקום לנחם אחרי סיוט ולא נדע שזו הפעם האחרונה שהוא קרא לנו באמצע הלילה כדי לשתף ולהירגע בתוכנו.

יום אחד, זו תהייה הפעם האחרונה שהוא יבקש את עזרתנו לכפתר את חולצת הצופים שלו. לכו לחבק אותם!!!!❤❤



'הוא מבקש ממני לכפתר לו את החולצה של הצופים כל פעם לפני שיוצאים' סיפרה לי אחת האמהות בהדרכת ההורים בשבוע שעבר.

'זה משגע אותי, לחץ, אני צריכה לצאת מהבית גם עם שני הקטנים רק כדי להקפיץ אותו לצד השני של העיר לצופים ואז אחרי שעתיים לחזור לקחת אותו.

באמצע כל הטירוף של הארגון, אח שלו בוכה והוא מבקש שאסגור לו כמה כפתורים.


מה הוא בן 3?' היא אמרה, ובאמת הרגשתי שזה קשה לה. והבנתי אותה. זה קשה!

צריך לארגן את כולם, תמיד איכשהו מישהו צריך לשתות או לשירותים...

ואיכשהו, אפילו שהתחלנו להתארגן בזמן, תמיד יש הרגשה שמאחרים.


'ואיך את מגיבה?' שאלתי אותה.

היא הודתה שלרוב מתעצבנת מעצם הבקשה ומסרבת.

היא גם מזכירה לו שהוא גדול ובוגר ומה הבעיה לסגור את הכפתורים?

הרי זו השנה השלישית שלך בצופים וכבר שנתיים אתה מכפתר לבד מצוין.

והוא מתעקש! 'תסגרי לי!' וגם היא מתעקשת.


אני רוצה לדבר רגע על תלות.