ישר קופץ לי האוטומט, המילים יוצאות ממני בלי מחשבה- 'את לא צריכה לפחד ענבלי.
אופנוע זה לא מסוכן... והוא בכלל לא יכול להיכנס הביתה, הוא בחוץ, בכביש'.
אבל זה לא מרגיע אותה, היא מפחדת.
האוטומט ממשיך 'מה יש לך לפחד? הוא מחוץ לבית.'
אני חושבת לעצמי, כמה שהאוטומט שלי (שלנו?) חזק. כמה שהתרגלנו להשתיק את הפחד.
אל תפחדי, אל תפחד, אין סיבה, הכל בסדר, אמא שומרת עלייך.
השימוש שלנו בהסברים רציונאליים כל כך לא רלוונטי לפחד,
כולנו הרי יודעים שפחד הוא רגש חזק שלא מתבסס על רציונאליות (ושתקום זו שיכולה להסביר לי מה מסוכן בג'וק?!).
ובכל זאת, ישר מנסים להרגיע, לכבות אותו, את הפחד.
שישתוק, שילך, שלא יקשה עלינו ועל הילדים שלנו.
אבל אם עוצרים וחושבים על זה מזוית אחרת - פחד הוא רגש.
אנחנו רוצים לעודד את הילדים שלנו להביע רגשות, על כל הקשת שלהם.
הטובים, המשמחים, המרגשים וגם הקשים והכואבים.
חשוב שהרגש יבוא לידי ביטוי, שלא יכבה, שישאר חזק ובועט. שיגן עלינו כשצריך, ישמח אותנו שקורה לנו משהו טוב וישמור על הלב שלנו פתוח, אוהב ומחובר.
'את יודעת ענבלי' אמרתי לה כשאני מהדקת את החיבוק,
זה באמת היה רעש מבהיל מאוד. בואי, נלך ביחד להביא את המשחק מהחדר.
