ריכוך הלב





מיומנה של אמא שעובדת על האוטומטים שלה.



דיי!!!! אני לא מצליחה!!!!

שמעתי את ענבל צועקת בעצבים מהחדר השני בזמן שסידרתי בגדים בארון.

בדרך אליה הספקתי לשמוע חלקים עפים וכשהגעתי ראיתי את כל הצעצועים הקטנים ששיחקה בהם קודם מפוזרים בסלון. היא נראתה לי כועסת מאוד.

מה קרה? שאלתי אותה. והיא ענתה לי:" דיייי! תעזבי אותי!!!! " בעצבים.


האוטומט, איך שרובנו גדלנו, היה לכעוס.

איך היא מדברת אלי ככה? מה היא צועקת עלי כשרק רציתי לעזור לה?

במצבים כאלה אני משתדלת להזכיר לעצמי שהקשר שלנו הוא מעל כל זה.

החיבור בינינו הוא הדבר החשוב ביותר.


אז התיישבתי על הריצפה, במרחק מסוים ממנה ואמרתי לה שאני כאן אם תרצה לשתף מה קרה או אם היא רוצה עזרה.

ישבתי ושתקתי עם פנים מלאות אמפתיה ואהבה ולב פתוח.


אחרי עוד דקה או שתיים היא אמרה (עדיין בעצבים) שהיא לא מצליחה לסדר את הצעצועים,

הם כל הזמן נופלים לה והיא לא רוצה לשחק בזה יותר אף פעם!





שאלתי אותה אם אני יכולה לחבק אותה וקיבלתי את אישורה.

התקרבתי וחיבקתי אותה חיבוק ארוך ועוטף ולחשתי לה שזה באמת מתסכל.


סיפרתי לה כמה פעמים אני מנסה ולא מצליחה, הנה, רק אתמול רציתי לצבוע איזה משקוף בבית ולא הצלחתי לעשות את זה כמו שרציתי, זה היה מתסכל מאוד.

הלב שלה התרכך ונפתח, את הכעס החליף עצב והיא התחילה לבכות.

המשכתי לחבק אותה, לוחשת לה שאני אוהבת אותה, שאני איתה ושזה באמת מתסכל.


הגוף שלה, יחד עם הלב, התמסר לחיבוק. אחרי עוד כמה דקות הצעתי שנאסוף את הצעצועים ושאלתי אם היא רוצה להסביר לי מה התכוונה לעשות.

היא סיפרה לי שרצתה להושיב בובות שלא יכולות לשבת (אני פונה בזאת ליצרני הבובות- בבקשה! שיוכלו לשבת!🙏🏻).


המצאנו סיפור שלם על הבובות האלה וכמה כיף יהיה להן לעמוד או לשכב וסידרנו מחדש את כולם. היא כל כך שמחה שהכל היה מוכן והמשכנו בחגיגות יום הולדת למיני.


כשהילדים שלנו מתוסכלים האוטומט של רובנו מכוון לאחת משתי אופציות-

פתרון הבעיה עבורם למניעת המשך התסכול או הקטנה של התסכול

בשימוש במשפטים 'נו אז מה? זה לא משנה אם הבובות עומדות או יושבות'.


בתגובה כזאת אנחנו מאבדים שיעור חשוב לחיים עבורם.

אם נגיב באמפתיה, נספר להם על תסכולים שלנו, נראה להם שזה אנושי וקורה בכל גיל ולכל אחד ונמצא פתרון ביחד זה יעזור להם בעתיד עם תסכולים נוספים.


בנוסף, התחושה שמבינים אותי, מזדהים איתי ומקשיבים לי היא פרייסלס והיא תלווה אותם במשך כל החיים אם נתמיד בזה.


מצורפת תמונה מיום ההולדת של מיני, אחרי שסידרנו את כל הבובות העומדות, היושבות והשוכבות.



דיי!!!! אני לא מצליחה!!!!

שמעתי את ענבל צועקת בעצבים מהחדר השני בזמן שסידרתי בגדים בארון.

בדרך אליה הספקתי לשמוע חלקים עפים וכשהגעתי ראיתי את כל הצעוצועים הקטנים ששיחקה בהם קודם מפוזרים בסלון. היא נראתה לי כועסת מאוד. מה קרה? שאלתי אותה.

והיא ענתה לי: " דיייי! תעזבי אותי!!! " בעצבים.


האוטומט, איך שרובנו גדלנו, היה לכעוס.

איך היא מדברת אלי ככה? מה היא צועקת עלי כשרק רציתי לעזור לה?

במצבים כאלה אני משתדלת להזכיר לעצמי שהקשר שלנו הוא מעל כל זה.

החיבור בינינו הוא הדבר החשוב ביותר.


אז התיישבתי על הריצפה, במרחק מסוים ממנה ואמרתי לה שאני כאן

אם תרצה לשתף מה קרה או אם היא רוצה עזרה.

ישבתי ושתקתי עם פנים מלאות אמפתיה ואהבה ולב פתוח.


אחרי עוד דקה או שתיים היא אמרה (עדיין בעצבים) שהיא לא מצליחה לסדר את הצעצועים,

הם כל הזמן נופלים לה והיא לא רוצה לשחק בזה יותר אף פעם!